>>>>>>>>>>
עכשיו אני לבד בבית, ערב, והרדיו מנגן מוזיקת עולם נחמדה. אבא היה שקט בצורה מוזרה כשדיבר איתי בטלפון, וגם לא אמר הרבה. אבל לא חפרתי. יש לו סודות ומצבי רוח, ודברים ששייכים לחיים שלו ואני לא יודע. זה גם לא עניין שלי. אני מקווה שהוא לא לבד עכשיו, או רק עם הכלב, איפה שהוא נמצא. זה יהיה לא יפה להשאיר אותו עם הכלב. אבל גם אם כן, לא נורא, שנינו נחים. אנחנו די מוצצים אנרגיות אחד משני, וקצת סופשבוע בנפרד יזרים לשנינו קצת כוחות ורק יעשה טוב. אם לא לכוחות הגוף, אז בוודאי לכוחות הנפש.
אני משתדל לראות כמה שפחות בבני-אדם כאילו הם מפלצות. זה לא משנה את העובדה שיש אנשים רעים, אבל כולם חושבים כמובן שהם צודקים וטובים. או לפחות שיש להם זכות כלשהי לפגוע במישהו. אני שומר את המפלצות רחוק מהבית שלי, ורחוק מעבר לחומה שבניתי סביבי. אני לבד רוב הזמן בתוך החומה, אבל זה עדיף על להיפגע, וסך הכול אני מרגיש בסדר גמור, ומסתדר טוב בינתיים. אני משחק באיזה משחק רשת או דפדפן בשביל להעביר את הזמן קצת, וזה די נחמד. ואני כותב שירים וסיפורים, שלפעמים טובים ולפעמים פחות - זה לא משנה הרבה. אני לא רוצה לדחוף את עצמי, לפחות לא בתקופה זו, לכתיבה "מלאה". אני רוצה להישאר עם רגליים על הקרקע, ולהעשיר את עצמי בעוד הרבה דברים אחרים, חוץ מלכתוב. למשל אני רוצה לקרוא את הספר "הכוח" של רונדה בירן, ואני רוצה לקרוא ולהבין את "מדע ההתעשרות" שאפשר למצוא בחיפוש בגוגל. ובשביל לשמור קצת על הכתיבה, כי אני בכל זאת רוצה לכתוב משהו, אני יכול לקבל השראה מהספר "עצם הכתיבה" של נטלי גולדברג. אני בוחר איזה קטע, קורא תוך כמה דקות, ויש לי איזה קצה חוט לימים הקרובים. וכמובן מוזיקה, הרבה מוזיקה, זה תמיד עוזר להשראה.
אני מודע לזה שאני לא יצירתי במיוחד בתקופה הזאת, אבל זה בסדר, ככה אני בוחר. אני רוצה להיות עם הרגליים על הקרקע. גם אם אני מרגיש קצת מוגבל בחופש המחשבה שלי.
יש מחשבות וזיכרונות לא נעימים, ויש גם מציאות לא קלה, וגם הרבה חוסר וודאות, ואת כל זה אני מצליח לעבור בעזרת הכתיבה, שהיא צורך שלי לשמור על חיי ולהישאר שפוי.
הרבה זמן לא כתבתי כאן. כמעט שכחתי בכלל מהמקום הזה. אבל ישראבלוג עומד להיסגר, ומישהי שאני קורא עברה לפה, אז הצצתי, נזכרתי שגם אני כתבתי פה, ודי הרבה, זכרתי את הססמה והכול והחלטתי לחזור. כשהסתכלתי בתאריך של הפוסט האחרון שכתבתי לפני הפוסט הזה, הופתעתי. היה נדמה לי שעבר מאז הרבה יותר זמן. ובאמת אני מרגיש שעבר הרבה זמן, ואני גם שונה בכל מיני הרבה מובנים. לטובה כמובן. לדעתי.
>>>>>>>>>>
עכשיו אני לבד בבית, ערב, והרדיו מנגן מוזיקת עולם נחמדה. אבא היה שקט בצורה מוזרה כשדיבר איתי בטלפון, וגם לא אמר הרבה. אבל לא חפרתי. יש לו סודות ומצבי רוח, ודברים ששייכים לחיים שלו ואני לא יודע. זה גם לא עניין שלי. אני מקווה שהוא לא לבד עכשיו, או רק עם הכלב, איפה שהוא נמצא. זה יהיה לא יפה להשאיר אותו עם הכלב. אבל גם אם כן, לא נורא, שנינו נחים. אנחנו די מוצצים אנרגיות אחד משני, וקצת סופשבוע בנפרד יזרים לשנינו קצת כוחות ורק יעשה טוב. אם לא לכוחות הגוף, אז בוודאי לכוחות הנפש.
אני משתדל לראות כמה שפחות בבני-אדם כאילו הם מפלצות. זה לא משנה את העובדה שיש אנשים רעים, אבל כולם חושבים כמובן שהם צודקים וטובים. או לפחות שיש להם זכות כלשהי לפגוע במישהו. אני שומר את המפלצות רחוק מהבית שלי, ורחוק מעבר לחומה שבניתי סביבי. אני לבד רוב הזמן בתוך החומה, אבל זה עדיף על להיפגע, וסך הכול אני מרגיש בסדר גמור, ומסתדר טוב בינתיים. אני משחק באיזה משחק רשת או דפדפן בשביל להעביר את הזמן קצת, וזה די נחמד. ואני כותב שירים וסיפורים, שלפעמים טובים ולפעמים פחות - זה לא משנה הרבה. אני לא רוצה לדחוף את עצמי, לפחות לא בתקופה זו, לכתיבה "מלאה". אני רוצה להישאר עם רגליים על הקרקע, ולהעשיר את עצמי בעוד הרבה דברים אחרים, חוץ מלכתוב. למשל אני רוצה לקרוא את הספר "הכוח" של רונדה בירן, ואני רוצה לקרוא ולהבין את "מדע ההתעשרות" שאפשר למצוא בחיפוש בגוגל. ובשביל לשמור קצת על הכתיבה, כי אני בכל זאת רוצה לכתוב משהו, אני יכול לקבל השראה מהספר "עצם הכתיבה" של נטלי גולדברג. אני בוחר איזה קטע, קורא תוך כמה דקות, ויש לי איזה קצה חוט לימים הקרובים. וכמובן מוזיקה, הרבה מוזיקה, זה תמיד עוזר להשראה.
אני מודע לזה שאני לא יצירתי במיוחד בתקופה הזאת, אבל זה בסדר, ככה אני בוחר. אני רוצה להיות עם הרגליים על הקרקע. גם אם אני מרגיש קצת מוגבל בחופש המחשבה שלי.
יש מחשבות וזיכרונות לא נעימים, ויש גם מציאות לא קלה, וגם הרבה חוסר וודאות, ואת כל זה אני מצליח לעבור בעזרת הכתיבה, שהיא צורך שלי לשמור על חיי ולהישאר שפוי.