טיפות שמנות של גשם, בגודל ראש אדם, ירדו על העיר העזובה בעוד אנו מתוודעים אל קלאש. קלאש הלך בלילה ברחובות העיר הריקה, הנטושה, אל ביתו הדל אשר בראש הגבעה. רוחו הייתה נכאה וכאב רב וגדול לפת את לבו, כי הבדידות הייתה קשה מנשוא. אמנם היו אנשים מועטים, אך הם התאגדו בקומונות ולא נתנו לא מקום איתם והיו עסוקים בהישרדות ותו לא. גם כשהציע להם קלאש למצוץ להם את הזן, לכל אחד בכל יום, אם יקבלו אותן לקומונה שלהם - הם לא הסכימו ואמרו לו שהוא צריך להגיד תודה בכלל, על כך שהם לא הורגים אותו כדי לאכול את בשרו. "עדיין ניצוץ אנושיות נשאר בנו," הם אמרו. כמובן הם אמרו את המשפט הזה בלעג, כי האמת שהייתה בהם הרבה אנושיות. פשוט לפני שנגמר העולם קלאש היה גאוותן וראה בהם נחותים ממנו, כאילו הם לא אנושיים. ועתה כשהעולם נעלם והתממש המשפט "משפיל גאים ומרומם שפלים," הם לעגו לו בקטנה על שראה בהם נחותים ממנו. זו הייתה גם הסיבה שאף-אחד וחת לא עזרו לו, התחברו אליו, או דיברו אליו ממש. כי זכרו לו גאוות "נעוריו". עתה הוא הלך אל ביתו אשר בראש הגבעה ואנשים מעטים שישבו בקבוצות קטנות ראו אותו, אך התעלמו ממנו, או דיברו עליו מאחורי הגב. הם לא רצו בחברתו. ולכן מוחו נתלש משפיותו והוא היה כאובד במרחבי החלל האינסופי כמו אסטרונאוט אבוד בכלל, כי אין עונש קשה ביהדות מעונש חרם. הוא טיפס את ההר בשביל הצר המסומן אבני גיר ונכנס אל ביתו שכבר לא הייתה לו דלת. גם חלונות לא היו לו והוא נבזז, הבית, כמעט עד היסוד. הוא שכב על מיטת הברזל שלא הייתה לה מזרן, על רשת הקפיצים, ומלמל שטוב מותו מחייו. אבל עכשיו כל מה שהוא רצה זה לישון, הוא ער כבר 72 שעות בניסיונות לבסס מעמד, להשיג אוכל ומשקה וליצור קשרים. כמובן שהוא נחל תבוסות כואבות ואפס ניצחונות, ועתה היה עייף ומיואש ורצה לישון, אולי השינה תפיג ממנו את הרצן למות. אבל אז הגיעה מכונית משמלית שריחפה מעט מעל הקרקע ועצרה ליד ביתו של קלאש. אדם בעל בגדים מוזנחים, אך נקיים, הביט בחוסר סבלנות לעבר ביתו של קלאש וקרא בקולי קולות כאילו זו לו לטרחה - "קלאש, תביא את התחת שלך הנה!" קלאש לא ענה כי הה עייף מאוד ולא ידע מי קורא לו, בוודאי, כך חשב, אלו האנשים שרוצים להתעלל בו, אך האיש קרא שוב ושוב ומשהו בחתך דיבורו של האיש סקרן אותו, זה לא מישהו רעב ומיואש ולא שיכור, אלא נשמע כמו מישהו רציני שיש לו דברים רציניים לעשות והם לא שליליים. על אף עייפותו קלאש הציץ מבעד ל-חור שהיה פעם חלון. "קלאש, חתיכת זקן נרגן, בוא כבר, מה אתה מסתכל?" - "מה אתה רוצה?" - בוא!" קלאש יצא מהבית וירד במורד ההר אל הלא נודע. "תכנס למכונית," "מי אתה?" "המלאך הגואל שלך," אמר האיש בלצון, אך קלאש נכנס בכל זאת. תוך כדי נסיעה התברר שאדם זה הוא מהעתיד והוא נשלח לחלץ את קלאש בהוראתו של בנו, שעכשיו הוא זקן מופלג וקשיש מאביו. קלאש לא ידע שיש לו בן, אף אימא של בן לא אמרה לו שהיא הרתה לו. "אם כך - הכול בסדר," אמר קלאש ונרדם במהלך הנסיעה. |
;){kind=link}