ישנתי כל הלילה עם עין אחת פתוחה. אי-אפשר לדעת מה יקפוץ עליך, אולי עיתונאי, אולי פוליטיקאי, אולי שוטר, אולי משטרת המחשבות. "רדיו בלה בלה" ניגן על הבוקר את כל הדיסק הכפול, ואני עשיתי רשימה בראש של כל האלבומים שרובם המכריע היו שירים שלי שאני כתבתי. חמישה במספר שאני יודע עליהם, של זמרים כבדים מאוד ומוכרים מאוד בתעשיית המוזיקה הישראלית. לשמוע את האלבומים זה כואב כאילו תוקעים לי יתד ברזל לתוך הראש. אני מנסה לשבת בשקט ליד החלון עם קפה וסיגריות, אבל אני מרגיש ש-כל הזמן רודפים אחריי. מי ש"קופץ בראש" נרדף, ומי שהופך לדג חסר הבעה עצמית - יכול לחיות בשקט כל חייו. הרדיו של אואזיס צועק תהילת בוקר, ואף-אחד לא אמר לי שמגיע לי בדיקה רפואית מקיפה בחינם כל שנה. יש סיבה למה הם לא אמרו - כי זה עולה הרבה כסף למדינה, כמו שהם לא אמרו שגמילה מעישון הייתה כלולה בסל הבריאות, וידעתי את זה רק כשהיא הייתה כבר בחוץ. אבל כמו ששאל הרב את תלמידיו - "מה לכם בעולם הזה, המוות בכלל לא נורא. הרי מה יש לכם פה?" ההתעקשות מעוררת הרחמים על החיים, בריאות ותזונה, לא תמנע מאף-אחד למות, גם אם יקפיא את עצמו. ומי שמתכנן באיזו צורה משוגעת לחיות לנצח, רק גוזר על עצמו עוד שנים של סבל כמו במשל המערה. "בני-אדם מדמים שהם חופשיים, אבל הם כבולים בשרשראות ברזל כבדות בכל תא מגופם ובכל היבט בנשמתם ובמחשבתם," ציפור שנולדה וגדלה בכלוב, מרגישה שמשהו לא בסדר, אבל לא מבינה מה. כל היללות של בני-האדם בכל השירים ובכל הסיפורים ובכל המילים, המעשים והמחשבות, הם בעצם קינה על חייהם, וכיסופים למוות שישחרר אותם. אבל לאדם יש גוף של בהמה, ויש לו יצר הישרדות כמו בהמה, ועל כל כיסופיו למוות, הוא מעדיף להיות כבול, כמו העבדים במערה, כמו הציפור בכלוב. הלא-נודע מפחיד מדי. |
;){kind=link}