הוא קם מטושטש. בעצם תמיד הוא היה קם מטושטש, אבל הטשטוש הפעם לא עבר. הוא שמע את אבא שלו זורק אליו מילים, והוא ענה בלי ממש להבין. "יש לחמניות על השולחן, יש גבינה במקרר. קניתי שתייה שאתה אוהב, ויש קפה וסוכר. יש לך סיגריות?" השמיים מרוחים לבן של וניל, והוא יושב ובוהה בהם בעודו מעשן ומחכה שאבא יפנה את המטבח הצר כדי שהוא יוכל להכין קפה. "טוב, אני צריך ללכת, רק גיחה קצרה, רק עד הלילה, מחר אהיה פה כל היום," טוב, אל תשכח זה וזה וזה, שלום ולהתראות. הדלת נסגרת והוא יושב מול החלון, והרעשים הקטנים של הרחוב מהדהדים לו באוזן, ויש מן הד מתגלגל כזה של קינה לא נשמעת, מלאה ריקנות ואבדן, שמתגלגלת לו בראש כמו נקרעה מעצמה שורש העולם. הוא מסיים את הסיגריה, לא עד סופה, הולך מתנודד ומרתיח מים לקפה, מחכה נצח ועוד נצח מורט עצבים עד שהמים רותחים, שותה ברגע קטן של נחת נפש עם סיגריות לשפיות של זאבים פצועים, מושיב את הגוף שלו מול המחשב, ובודק. התפרסם שיר, לא התפרסם סיפור. מישהו אהב את השיר בבלוג, מישהי אהבה שיר אחר. לייטמן מנסה להזכיר לו משהו, ומישהי רוצה להישאר בקשר אינטרנטי. הוא מגלגל את דפי האינטרנט על האצבע כמו עלי קלפים, מעדכן את משחק הדפדפן, מנסה לכתוב שיר עיקש, אבל לא יוצא לו כלום, והוא עומד בסלון לבד מול הרוחות הגדולות, שקט מהדהד כזה אין במערות אפלות, מדליק מוזיקה שיהיה משהו שיתנגן לו בראש. בולע גלולות ומיץ, שוכב במיטה, קם, אוכל משהו, כותב במחברת, שולח קינה ארוכה ומסוממת על פני הרשת האינטרנטית, ונרדם לקול מוזיקה שקטה ברדיו. קם בחמש בערב, שותה קפה וחושב שהוא צריך להתגלח, ולא יודע אם לישון הרבה זה טוב או רע לו. דוחה את הגילוח למחר, כמו הימים הקודמים, וגם את המקלחת, ומתי-שהוא הוא יצטרך לצאת לרחוב ולהציג את עצמו בעל כורחו, כש-כל המטרה שלו היא לקנות פאקט סיגריות, ולהיראות נורמלי בחברה לא נורמלית שמתחזה לנורמלית, והוא גם, איש בעל לבוש רגיל, דרכי ארץ צנועים, מפלס לו דרך אל שלוות הנפש הבאה שלו, כמו עוד בועת אוויר, מהם הוא לוגם בזו אחר זו. כל הזמן. |
;){kind=link}