אבא עדיין לא בא. זה מוזר, איך שבן-אדם צריך להיות לבד. כאילו, יש לו הכול, ובעצם אין לו כלום. כי אחד מהדברים ששומרים על המוח, על החשיבה, זו תקשורת וחברה עם אנשים אחרים, ואין לי את זה הרבה. כמעט בכלל לא. יש את האינטרנט, שבו אפשר ליצור קשר דק מאוד עם אנשים, שלא באמת מכירים, אבל איפה התקשורת של בין אדם לאדם במציאות, פיזית, כשהוא לידך. באיזה מקום זה מוזר, כי אני בחרתי איך שהוא להיות הרבה לבד, אני בודדתי את עצמי. אבל זה לא אומר שאני לא אוהב או רוצה אנשים, פשוט אף-אחד מהם, ומהן, לא ידעו להתנהג כמו בני-אדם. הם נתנו ביקורת, הם שפטו, הם אמרו לי מה לעשות ואיך לעשות כאילו הם מבינים ואני לא. הם ניסו להגיד לי מה טוב לי. איך הם יכולים לדעת? הם לא. הם התייחסו אליי לתועלת אישית, וגם ניסו לשעבד את צורת המחשבה שלי כדי שתתאים לצרכים שלהם. אני לא רוצה אנשים כאלה. מספיק לי המגבלות של עצמי, בתור בן-אדם, אני לא צריך שיגבילו אותי עוד יותר או שינסו לעצב אותי. אז נשארתי לבד, רק עם אבא, ואבא כמו כדור פורח, הולך ובא כל הזמן, אין מספיק זמן. ואני כותב מילים ומשחק משחקים, אבל רק בחיים הדמיוניים. אני שמח שרכשתי את כישרון הכתיבה, ככה אני לא משחק בחיים האמתיים, רק בדמיון. פעם לא היה אינטרנט, והיו יותר הרבה יותר אנשים ששיחקו בחיים, גם עם אנשים אחרים. כי ככה זה אנשים, הם חייבים לשחק, כמו ילדים. אבל אלו היו משחקים מסוכנים, שכוללים סמים, רעלים, אלכוהול, סקס, כסף, שליטה. והרבה-הרבה ערמומיות. כל בן-אדם היה מטרה, אף-אחד לא יצא נקי מאף-אחד. גם היום יש אנשים שמשחקים בחיים, אבל הרבה פחות, או שהם משחקים רק עם עצמם. אני מוקף אנשים לא חכמים שמשחקים בכל הכוח בחיים, ואני לא רוצה אותם בחיים שלי. אבא לא מערב אותי בעניינים שלו, ואני לא מערב אותו בעניינים שלי. ככה שאנחנו מסתדרים. כל האנשים האחרים שאני מכיר, גם בנות, אוהבים ואוהבות לשחק בחיים, אז אני לא בקשר איתם. איתן. אני לא מכניס אותם לבית. לא מדבר בטלפון. לא בקשר בכלל. כי באיזה מקום במשחקים עם החיים נכוויתי קשה, כמעט הפכתי מת, וזה בכלל לא מובן שאני חי, ועוד יחסית שפוי. למרות שאני די לא שפוי בדרך כלל... אבל לפעמים כן. כאילו, מהמשחקים האלה בחיים נדפקתי מ-כל הצדדים. זה פגע לי בבריאות הגוף, בבריאות המוח, במחשבה, בשפיות, באיך שאני רואה את המציאות, בצורה שאני מרגיש רגשות, זוכר זיכרונות, חושב. אני לא אדם שלם, אני מרוסק וחתוך מ-כל הכיוונים. אז הם לא מבינים את ההתעקשות שלי להיות לבד, הם לא מבינים שאנשים הורגים אותי, בלי שהם יודעים, בלי שהם מתכוונים, כי הם טיפשים. הם יכולים להגיד "אנחנו אוהבים אותך, אנחנו רוצים בטובתך," והם באמת מתכוונים לזה, אבל עושים בדיוק ההפך, פוגעים. מרוב אהבה לא נכונה אפשר למות. וזה כמעט קרה, לי. זו פשוט שאלה של הישרדות, אם אני רוצה לשמור על חיי, עליי להתרחק לא רק מאויביי, אלא ובעיקר מאוהביי. |
;){kind=link}