היא מתוקתקת. העיר נמצאת קרוב לכאן, והיא מסריחה ממנה. נעלי עקב אדומות, ג'ינס צמוד-צמוד כאילו ארזו עוף, חולצה בצבע ארגמן עם עיטורי בד ומחשוף. ליפסטיק אדום כהה. תספורת קצרה בשביל אישה, אבל מעוצבת עם פוני גבוה. עיניים עם מסקרה, ויש איפור כבד מטושטש, ויש ריח בושם של פאב. ריח של עיר. ריח של סירחון. רמי הגבוה בא אליה ושואל "את מי את מחפשת?" והוא מודע היטב שכולם מסתכלים עליו. היא נראית מבועתת ממנו, "צריך להיות כאן מזכירות," היא אומרת, "אני לא מוצאת את המזכירות" והוא מחייך בשלווה ושואל, "מזכירות של בית הספר או של הכפר?" היא מבועתת "המזכירות של המקום הזה! אין למקום הזה מזכירות?!" הוא נאנח בשלווה ומנסה להסביר בנינוחות, "כן, אבל יש מזכירות של בית הספר, ומזכירות של הכפר. אלא שתי מקומות שונים." "לא יודעת," היא כמעט צורחת בחוסר אונים, "אמרו לי מזכירות, אין פה מזכירות?!" "יש," הוא אומר בסבלנות, "אבל כדאי שתדעי איזו מזכירות את רוצה." היא מתעלמת ממנו והולכת במהירות בתוך הג'ינס הצמוד-צמוד והעקבים לאחת הבנות, לאורלי. "שלום," היא מחייכת אליה כממתיקה סוד (הרי שנינו בנות, לא כמו הבנים הטיפשים,) "את יכולה להסביר לי איפה נמצאת המזכירות? כבר חצי שעה אני מסתובבת פה..." "איזו מזכירות?" שואלת אורלי. לאורלי יש שיער בהיר ונוקשה עד הכתפיים, עיניים שחוקרות את העולם ומתפלאות ממנו בו בזמן, וגם משועשעות ממנו. "המזכירות!" צווחת המתוקתקת נואשות. אורלי מחייכת, "כן, אבל יש את המזכירות של הכפר, ואת המזכירות של בית הספר. ויש גם את המזכירות של התושבים, ואת המזכירות של הפנימייה." האישה מסתכלת באורלי כאילו אורלי יצאה מדעתה. "אולי את צריכה את הדואר?" שואלת אורלי. |
');){kind=link}