יום ראשון, 7 וחצי בערב, חורף. אני ושרול משחקים סנוקר מתחת לחדרים, בחדר מיוחד שסידרו לזה. שרול הוא קצת קוקו, אבל הוא שחקן סנוקר מצוין. אני יכול לשבת בצד, לאכול פרוסות פסטרמה, והוא יגמור את כל השולחן בלי שתהיה לי אפשרות להרים אפילו את המקל. הוא לובש אפודה פתוחה אפורה מעל חולצה אדומה עבה סגורה, על היד שלו קשורה בנדנה, והוא כמעט לא רואה אותי, אלא את השולחן. "שרול," אני אומר לו, "אתה צריך לשרול ת'שרוכים." הוא עסוק עוד בשולחן, בודק זוויות, ואז מרים אליי מבט לא ממוקד "מה...?" "השרולים, שרול." "מה?!" "אתה צריך לשרול אותם." כל השרירים שלו נמתחים, לפני שנתיים במצב כזה הוא היה דופק בי מכות. "אתה מנסה להוציא אותי מהריכוז! גם אם תשחק לבד, ייקח לך שעתיים לגמור את השולחן." "אתה צודק." שתקתי.
שרול נע מסביב לשולחן כמו ברדלס, מתמקד על כדור, מניע את המקל מעל השולחן באוויר, ואז מתכונן לתת בלבן. כל הגוף שלו נמתח כמו רקדן. "השרולים שלך, שרול!" אני צועק. "בן-זונה!" הוא מתפרץ. "אם לא תיתן לי לשחק אני אדחוף את המקל לגרון שלך, הבנת, מזדיין שרמוטה!" "סליחה שרול." אני אומר. הוא מנסה להתרכז במכה שוב, אבל הפעם הוא טרוד. "מתי זיינתי את אימא שלך?" הוא אומר בשקט. "אתמול." אני אומר. הוא שואל את זה כשהוא עצבני. אם לא נותנים לו תשובה טובה, הוא נכנס בבן אדם. "בדיוק." הוא אומר ויורק את הכדור הלבן שמכניס ירוק וצהוב.
');){kind=link}