יום שבת, 7 ורבע בבוקר. אני עומד בבודקה, וכל מה שאני צריך לעשות זה לבדוק מכוניות. -שלום, לאיזו מטרה באת?- ולרשום את מספר המכונית. "אני גר פה." הוא אומר לי. "לא יכול להיות," אני אומר "אני לא מכיר אותך." "אתה מכיר את כל מי שגר פה?" הוא שואל תמה, מנסה להכשיל אותי. אני מכיר את כולם, כולם, כולם. אחרי שבע שנים בגיהינום, אני מכיר אפילו את האבנים, והספקתי לתת להם שמות. "כן." אני עונה. "אני גר כאן!" הוא קורא. אתה לא גר כאן, אתה מתנחל כאן. מצאת לך פינת חמד לשרוץ בה, לשים בה את ביתך. אבל אתה לא באמת מכאן. עבדת ברפת, בפלחה, בפרדס? אכלת בחדר האוכל, שטפת את הכלים? אתה מכיר את החברים שלי, את החברות? יש לך מנוי בספרייה? "טוב, תעבור." "תודה לך! תודה, תודה, תודה! אני אמליץ עלייך למועצת הכפר!" מועצת הכפר עלק, אפילו אין לך מעמד של מטאטא שבילים. עוד אחד שחושב שאם יש לו בית, כסף ומכונית, הוא שווה פה משהו. "סע כבר!"
כשאני עומד בבודקה, אף אחד לא יכול עליי. אפילו מנהל הכפר מחכה שאני אתן לו רשות להיכנס. אבק לבן עולה מהכביש הראשי, לא רחוק. כמה ילדים-נערים מישובים וכפרים סמוכים מחכים בתחנת האוטובוס, לאוטובוס שמגיע אולי פעם בשעתיים-שלוש. צפירה חזקה מעירה אותי מתרדמתי. "הלו! הלו!" הוא צועק. "מה אתה רוצה?!" "תפתח את המחסום!" "למה מי אתה?! תן לי שם ופרטים!" "למה מה שאני אתן לך, תפתח כבר!" "שם ופרטים!" "אתה יודע מי אני?!" עוד נוד שחושב את עצמו. "אלוהים?" הוא צוחק, הוא ממש צוחק. "טוב... אני אתן לך שם ופרטים..." הוא נותן לי ואני רושם את מספר האוטו, ופותח את המחסום. "אני אלוהים!" הוא צועק כשהוא מתרחק, צוחק ומגביר את המוזיקה.
');){kind=link}