יום שבת, 7 ורבע בבוקר. אני עומד בבודקה, וכל מה שאני צריך לעשות זה לבדוק מכוניות. -שלום, לאיזו מטרה באת?- ולרשום את מספר המכונית. "אני גר פה." הוא אומר לי. "לא יכול להיות," אני אומר "אני לא מכיר אותך." "אתה מכיר את כל מי שגר פה?" הוא שואל תמה, מנסה להכשיל אותי. אני מכיר את כולם, כולם, כולם. אחרי שבע שנים בגיהינום, אני מכיר אפילו את האבנים, והספקתי לתת להם שמות. "כן." אני עונה. "אני גר כאן!" הוא קורא. אתה לא גר כאן, אתה מתנחל כאן. מצאת לך פינת חמד לשרוץ בה, לשים בה את ביתך. אבל אתה לא באמת מכאן. עבדת ברפת, בפלחה, בפרדס? אכלת בחדר האוכל, שטפת את הכלים? אתה מכיר את החברים שלי, את החברות? יש לך מנוי בספרייה? "טוב, תעבור." "תודה לך! תודה, תודה, תודה! אני אמליץ עלייך למועצת הכפר!" מועצת הכפר עלק, אפילו אין לך מעמד של מטאטא שבילים. עוד אחד שחושב שאם יש לו בית, כסף ומכונית, הוא שווה פה משהו. "סע כבר!"
כשאני עומד בבודקה, אף אחד לא יכול עליי. אפילו מנהל הכפר מחכה שאני אתן לו רשות להיכנס. אבק לבן עולה מהכביש הראשי, לא רחוק. כמה ילדים-נערים מישובים וכפרים סמוכים מחכים בתחנת האוטובוס, לאוטובוס שמגיע אולי פעם בשעתיים-שלוש. צפירה חזקה מעירה אותי מתרדמתי. "הלו! הלו!" הוא צועק. "מה אתה רוצה?!" "תפתח את המחסום!" "למה מי אתה?! תן לי שם ופרטים!" "למה מה שאני אתן לך, תפתח כבר!" "שם ופרטים!" "אתה יודע מי אני?!" עוד נוד שחושב את עצמו. "אלוהים?" הוא צוחק, הוא ממש צוחק. "טוב... אני אתן לך שם ופרטים..." הוא נותן לי ואני רושם את מספר האוטו, ופותח את המחסום. "אני אלוהים!" הוא צועק כשהוא מתרחק, צוחק ומגביר את המוזיקה. _______________________
6 ורבע בערב, מוצ"ש בחורף. אני יושב על קצה המיטה שלי ומעשן סיגריה. יהונתן שוכב על המצעים במיטה של ניר, משחק עם איזה צעצוע קטן מהביצה של קינדר, ומגניב אליי מבטים, מחכה לאיזו קריאה שתיתן לו עניין או אקשן. אני צריך להתקלח, אבל אין חשק להתקלח בקור הזה. מה גם שהמקלחות נמצאות בחוץ, בקצה המסדרון. "תגיד, יהונתן," אני אומר ליהונתן, "בא לך להיות נתן?" הוא מסתכל בי תמה מעט, וצוחק צחוק חנוק. "אתה משועמם תחת, אה?" הוא אומר. "גם אתה." אני אומר. "אתה יודע ש-מור הביאה לי צרפתית?" הוא אומר. מור היא בחורה טובה, אבל לא מאופסת לגמרי. כשמתחשק לה היא צועקת, כשמתחשק לה היא מנשקת. "זה נחמד..." אני אומר ומנסה להסתיר את קנאתי. "כן... כן..." הוא אומר, וכאילו מנחש את המחשבות שלי, "אני יודע שזה סתם."
אני מדמיין אותו מוצא את עצמו ביחידות עם מור באיזו פינה, לגמרי במקרה. אולי בזמן עישון סיגריה. והם מדברים ככה, כמו חבר וחברה לקבוצה, ופתאום הגשם עושה לה את זה, או אולי עול הבגדים החמים והזיעה הקרה... והיא פשוט מנשקת אותו, לשבור משהו קשה בתוכה.
"טוב," אני אומר לו, "בוא נלך לאכול."
"אתה רעב?" הוא שואל.
"לא." אני אומר. אבל הוא רק מחייך טיפה, ויוצא איתי לחדר האוכל.
;){kind=link}