נכתב הבוקר

בוקר טוב עולם, מה שלום כולם, אני יורד מהחוטים, אני כבר ילד אמיתי, כמו כל הילדים...

אז זהו שנדמה והנה לא ירדתי מהחוטים, ואולי אני צריך אותם יותר משהם צריכים אותי... אתם מבינים? כי מישהו מחזיק בחוטים, ולא משנה החוטים עצמם, ומה הופך אותי לבן-אדם עם דרך - אני, החוטים, או מי שאוחז בהם? והנה יצאתי כבר מנקודת הנחה שאכן יש חוטים וכל המשתמע מכך. אבל אולי אני הוא האוחז בחוטים שלי. לבני אדם אמונות שונות, והם, האמונות, אוחזות להם בחוטים. ומה על מי שפיתח את אמונותיו בעצמו, אמונות אישיות ופנימיות, לא דתיות. אז הוא יצר לעצמו אוחז בחוטים משלו. כי בעצם כל אחד רוצה להיות מריונטה, השאלה היא של מי. והמחאה האמיתית של להיות חופשי זה - אני המריונטה של עצמי.

הנה קמתי בשעה מוקדמת. לא במכוון, פשוט התעוררתי, באופן טבעי. ומה עשיתי? את האילוף הפנימי שלי. עשיתי סוג של התעמלות רוחנית. לא התחשק לי לעשות, אבל אני צריך את האוחז בחוטים שלי שיהיה חזק, והאוחז בחוטים זה אני. אז חיזקתי את החלק הזה בעצמי. למה אני זקוק לאוחז בחוטים פנימי? למה אני מרצוני הופך להיות המריונטה של עצמי? קודם כל לא הייתי רוצה לחשוב שאני המריונטה של אחר, גם אם יש בזה אמת כלשהי. אף אחד לא באמת רוצה לחשוב שיש זר שאוחז לו בחוטים, למרות שיש כאלה שאם יחשבו על זה, יגלו שזה המצב. ומצב של בלי אוחז בחוטים? הייתי שם, זה ריק אחד גדול. חיים ללא מטרה וללא תכלית, וללא משהו שיקים אותך בכלל מהמיטה. אז עם אוחז בחוטים פנימי אני יכול להסתדר, ואפילו לפטר אותו בכל עת. אני מתכוון שאני יכול להסתדר עם המחשבה שהאוחז בחוטים זה בעצם אני, כי זה הופך אותי לאדם חופשי, למרות החוטים. מי שמאלף אותי זה אני. 

אני קם בבוקר ועושה מרצוני את התרגילים הרוחניים שלי. באיזה מקום אני יוצר לעצמי טריגר שיאפשר לי ללמד את עצמי ולהעשיר את עצמי ולהשכיל את עצמי בבוא הזמן. קשה לעשות משהו אם לא מוצאים לו סיבה. אני יוצר את הסיבה, השאר בא מאליו.